תעקבו אחרי הטוויטר של יובל שחם

ערב שהוא הרבה יותר מכדורסל

מאת: יובל שחם

בערך בשעה 3 עליתי על הכביש לכיוון שיקגו. אחרי שעה נסיעה, כבר ליד הדאון טאון של עיר הרוחות התחילה החוויה הראשונה – הפקקים של שיקגו.

אז אחרי עוד שעה רק בדאון טאון – הגעתי סוף סוף לאולם. החניתי בחניה של אנשי התקשורת והתחלתי להתקדם ברגל בקור של מינוס 8 מעלות לכיוון הכניסה בצד הצפוני של האולם. שנכנסתי הצגתי את האישור יחד עם השם שלי ולקח להם כמה דקות להבין איך אומרים ואיך כותבים "יובל שחם" באנגלית, אבל בסוף זה עבד, קיבלתי את הריבוע הקטן על החזה שמקנה לי כניסה לכל מקום אפשרי בערך באולם ונכנסתי לאיצטדיון.

במנהרה הראשונה(מתוך מיליון, המקום הזה הוא כמו מבוך) התחלתי להתקדם לכיוון חדר התקשורת שנמצא בקצה השני של אותו המסדרון, אבל בדרך נתקלתי בכמה תחנות לא צפויות:

תחנה 1 – אחרי שני צעדים במסדרון נתקלתי בבחור די גדול, בערך פי 1.5 ממני – שמו מארק ג'קסון,

כיוון שאי אס פי אן שידרו את המשחק, ג'קסון היה חלק מצוות השידור. הוא לחץ לי את היד(כי הרי אנחנו מכירים שנים…) ומאוד רציתי לבקר אותו על הפרשנות הלא נקייה שלו לעיתים, במיוחד במשחקים שהוא משתוקק להחליף את המאמן הקיים, אבל החלטתי להתחיל ברוח טובה לחייך ולהמשיך הלאה.

תחנה 2 – אחרי עוד כמה צעדים, ראיתי אסופה של אנשי מדיה שחיכו לאחד המאמנים.

לאחר כמה דקות, הגיע פרד הויברג מלווה בשני אנשי מדיה של השיקגו בולס שהובילו אותו בין הכתבים כאילו מדובר בנשיא אובמה.

נשארתי כמה דקות בכדי להקשיב להויברג החביב אומר את הקלישאות הרגילות של לפני משחק והמשכתי הלאה במסדרון.

תחנה 3 – לאחר עוד כמה צעדים, בפתח חדר ההלבשה של הווריירס עמד לו סטיב קר יחד עם הגב הפצוע שלו.

לא היססתי וניגשתי להציג את עצמי. סיפרתי לו שאני מאתר אן בי אי בישראל ושההערכה אליו ולקבוצה שלו גם בישראל היא עצומה, למרות שניצח את החבר שלנו דייויד בשנה שעברה…

קר היה מאוד נחמד, דיבר בחביבות, הסכים לבקשתי להצטלם איתו, ולבסוף ענה לשאלתי מתי יחזור ואמר: "בקרוב. מאוד בקרוב".

לאחר השלמת המשימה הראשונה שלי בערב הזה(סלפי עם אגדה) המשכתי בדרכי.

תחנה 4 – חדר התקשורת ביונייטד סנטר. תמיד ידעתי שהיחס לאנשי תקשורת שמגיעים לסקר את משחקי הליגה הוא יחס נפלא ומכבד, אבל לא ידעתי כמה טוב זה יכול להיות.

(עם פאו גאסול כשהגיע לאולם, לפני שהלך להתלבש למשחק)

כבר בכניסה יכולתי לראות את ג'ף ואן גנדי והפמליה שלו בולסים ללא מעצורים, וכשהצצתי בצלחות שלהם כמו ישראלי מחונך, הבנתי שאני הולך לחוות חוויה שהיא מעבר לכדורסל – חוויה קולינרית.

*לרעבים אני ממליץ לדלג כמה שורות למטה

ניגשתי לבופה עם המגש שלי וזה התחיל עם מבחר של חמישה סוגי סלטים ועוד בערך 20 רטבים שונים(אמיתי). לאחר אגף הסלטים, מגיע אגף המנה העיקרית.

עוף בלימון, חזה עוף ברוטב אדום, דג סלמון, תפוחי אדמה, תבשיל צ'ילי, אורז, פירה, נקניקיות, המבורגרים, לחמניות והרבה רטבים….

באגף הקינוחים היו משהו כמו עשרה סוגי עוגיות, סלט פירות ומנת תפוחים אפויים בתנור ברוטב מייפל.

בקיצור – לא הייתי רעב.

מחדר המדיה ירדתי לפרקט להרגיש קצת השחקנים בחימום.

(סטיב קאר כבר מופיע למשחקים אבל עדיין לא מאמן)

אצל שתי הקבוצות החימום באופן כללי היה נראה לגמרי אחרת. שיקגו היו יותר בקטע של דאנקים ושואו והווריירס כמו הווריירס צלפו שלשות מהחצי, מהמנהרה שמובילה לחדר הלבשה וגם סתם רק חצי צעד מעבר לקו השלוש – שלשה של אנשים רגילים.

עליתי למעלה למקום שלי, שם חיכה לי מסך עם סטטיסטיקה שמתעדכנת בזמן אמת – וואז התחיל המשחק.

מכיוון שידעתי שאני בא למשחק ענק, ציפיתי מאוד לכתוב על המשחק עצמו. לצערי, או לשמחתי, גולדן סטייט המשיכו את הקו שלהם מקליבלנד – לחסל את המשחק ולחסל אותו מהר.

זה התחיל בחמש דקות לא רעות של שיקגו ובעיקר של דריק רוז(שהיה מצוין לשם שינוי, נקודה מעודדת אחת עבור שיקגו במשחק הזה), אבל ברגע שקרי נכנס לעניינים אחרי חמש דקות – גיים אובר.

היו לשיקגו בכל המשחק 7 דקות שהם הרגישו שיש להם סיכוי כלשהו – חמש הדקות הראשונות ושתי דקות קצרות מאוד בתוך הרבע השלישי(עוד אגיע לזה).

בזמן שצפיתי בווריירס מתעללים בבולס כבר מההתחלה, ניסיתי יחד עם הצוות שידור המקסיקני שישב לידי לנסות ולהבין איך עוצרים את המכונה הזאת שנקראת גולדן סטייט.

לא הגענו לשום מסקנה, חוץ מזה שבוריטו הרבה יותר טעים מטאקו, אבל זה כבר בנושא אחר אחרי שהבנו שלעצור את גולדן סטייט לא נצליח איך לפענח…

כשרואים את הקבוצה הזו בעיניים ולא על מסך הטלויזיה זה עוד יותר יפה. הם רצים כל הזמן – עם הכדור ובלי הכדור. זה נראה שהם רצים פשוט במעגלים, חוסמים אחד לשני בלי הכדור, עד שמישהו מתפנה מהחסימה, השחקן שמחזיק את הכדור מוצא אותו במסירה פשוטה, או מאחורי הגב, או עם עין עקומה, אבל מוצא איכשהו, ואז הכדור משתחרר תוך שניה והם עולים על הלוח. זה נראה כל כך קל וזה עובד כל הזמן. מכונה.

במחצית ניסיתי לדבר עם אוהדי שיקגו והדבר שעניין אותם וביאס אותם יותר מהמשחק הייתה הפציעה של ג'ואקים נואה עוד לפני כמה ימים והעובדה שככה או אחרת הם כנראה יאבדו אותו בקיץ הקרוב.

(הוירטואוז סטפן קרי מתאמן בקליעות לפני המשחק)

לעומת המאמן, האוהדים אוהבים שם את נואה.

בכל מקרה, הרבע השלישי התחיל חזק עבור הווריירס אבל שש דקות בתוך הרבע סל של ג'ימי באטלר צימק את ההפרש שעמד כבר על יותר מ-20 ל-11. המומנטום עם שיקגו, עוד סל אחד וזה חד ספרתי, הקהל על הרגליים צורח כאילו אנחנו במשחק של נקודה הפרש – ואז ברנס קובר סל. ומיד אחר כך קליי תומפסון קובר שלשה ומעלה את זה ל-16 – ושם נגמרו התקוות המעטות שהיו לשיקגו בערב הזה.

המכונה של הווריירס המשיכה לחסל ולהוציא לבולס את האוויר, בהובלתו של מי אם לא סטפ קרי שאמנם היה בתצוגת שלשות רעה יחסית לעצמו(3\9) אבל היה בכל זאת הדומיננטי במגרש עם 25 נקודות, 11 אסיסטים ו-7 ריבאונדים.

בסיום המשחק שיקגו ספגו תבוסה קשה בערך כמו של קליבלנד יומיים לפני והפסידו ב-31 נקודות הפרש.

אני חושב שעכשיו עוד יותר ברור – הבעיה במשחק של קליבלנד נגד גולדן סטייט ביום שני לא הייתה רק של קליבלנד. גולדן סטייט פשוט עדיפים בהרבה. על כולם.

במידה והם יביסו גם את הספרס ביום שני הקרוב אני כבר באמת אשאר פעור פה, אבל אחרי מה שראיתי אמש וביום שני בקליבלנד – אני כבר לא אהיה מופתע מכלום.

בסיום המשחק ירדתי לחדרי ההלבשה לקבל קצת תגובות של השחקנים ולהריח קצת אבק כוכבים.

אין יותר מדי מה לחדש לגבי התגובות, אותן הקלישאות הרגילות.

אני יכול לספר שחדר ההלבשה של הבולס היה דומם. השחקנים היו נראים די בהלם והיחיד שדיבר וניסה להסביר(גם באנגלית וגם בספרדית) היה פאו גאסול.

סבלני, רגוע ורהוט במשך כמעט 20 דקות ענה על שאלות, אמר וחזר מספר פעמים שגולדן סטייט פשוט קבוצה יותר טובה, והראה שהוא ג'נטלמן ומכבד את האנשים מסביבו, מה ששאר שחקני הבולס לא כל כך הצטיינו בו.

לעומת זאת, חדר ההלבשה של גולדן סטייט היה שמח מאוד. דריימונד גרין מסתובב לו עם כפכפים, שר ותוך כדי עונה על כמה שאלות. בין היתר, גרין נשאל לגבי המיני משברון שעבר עליהם בסוף השבוע שעבר ואמר שהוא הרגיש שמשהו אבד להם, אבל בשבוע האחרון הוא הרגיש שזה חזר וחזר בגדול ושהוא יודע שיש להם את זה ויהיו עוד ניצחונות רבים כאלה בעתיד.

(הבולס לפני המשחק)

רוב השחקנים היו במקלחות בזמן שיחד עם גרין, סטפ קרי, ממש כמו גאסול עמד במשך דקות ארוכות וענה על שאלות הכתבים.

זה כאילו הוא ודריימונד אמרו לחבר'ה – לכו תהנו, אנחנו נדאג להסיח את דעתם של החבר'ה עם המיקרופונים שמסתובבים לכם בין הרגליים.

בין כל ההמולה בחדר ההלבשה של הווריירס הסתובב לו לבדו עם הטלפון הסלולרי שלו סטיב קר שפגשתי עוד לפני המשחק.

הוא נראה בריא, הולך, מחייך ומדבר עם העוברים ושבים. אני חושב שהוא הרבה יותר בעניינים ממה שאנשים חושבים.

לוק וולטון מקבל את רוב הקרדיט העונה הזו, ואולי בצדק, אבל זה נראה שסטיב קר עדיין מאוד מאוד מעורב בכל מה שקורה ופרט ללעמוד על הקוים הוא עדיין האיש הבולט והחזק בשטח.

לסיכום הלילה עמדתי במסדרון בין חדרי ההלבשה וצפיתי בתצוגת תכלית של ליגת האן בי אי בכל הנוגע לניהול והאירגון שלה.

שמתי לב מההתחלה כמה עניין התקשורת הוא מתוקתק ומסודר, אבל לאחר המשחק היה מדהים לראות את הקיפול של כל העסק הזה באופן כללי.

צוות שלם אורז לשחקנים של הווריירס את הדברים ותוך רבע שעה מסיום המשחק המזוודות שלהם על האוטובוסים. הבגדים, הציוד, הנעליים, הכביסה – הכל הולך למזוודות קטנות וטס על עגלה החוצה לאוטובוס.

בו בזמן בתוך האולם צוות ענק של היונייטד סנטר מפרק את הפרקט לחתיכות קטנות ובונה תוך חצי שעה מגרש הוקי שנראה כאילו היה שם כל היום.

חבורת אנשים חרוצים ויעילים שעובדים כמו משוגעים בשביל שהעסק הזה יעבוד ויתקתק כמו שצריך – הרי תכף כבר יש משחק של הבלקהוקס בהוקי. חוויה לראות את האמריקאים עובדים..

בינתיים, אנשי האבטחה דואגים לפנות את אחרוני האנשים שנשארו באולם ולי נותרה משימה אחת לפני שמבקשים גם ממני ללכת הביתה – סלפי עם סטפ קרי.

התוצאה לפניכם: